RHAPSODY IN M FOR TWO KAYAKS
מישה הויכמן

ביומיים האחרונים נשבו רוחות עזות עם משבים שהגיעו עד ל 35 קשר. פרקים קצרים של שמיים כחולים התחלפו במהרה במכות של גשם שוטף וחוזר חלילה. הראות הייתה לקויה מאד. כצפוי הים היה רוגש: גלי רוח של שלושה מטרים רכבו על גבם של גלי עומק שמנים שמקורם בדרום האוקיינוס ההודי. החתירה התנהלה כמתוכנן, למרות שהיה ברור לשנינו שהירידה לחוף תהיה, איך לומר בעדינות, רטובה. אולם לפני כחצי שעה משהו התחיל להשתנות ולא לטובה. הגלים שגם ככה היו גדולים התנפחו עוד ונעשה תלולים למדי. שבירת גל ענקית - כחמישה מטרים גובהה - התפוצצה לא הרחק מאיתנו. הגבנו מייד בשינוי כיוון החתירה: יותר לעומק הים למרות שהיינו כבר במרחק של קילומטר מהחוף. הזמן חלף, המרחק בינינו לבין החוף גדל בהתמדה אך התפוצצויות הגלים סביבנו לא פסקו ואף התגברו. ככל שעבר הזמן זה הזכיר יותר ויותר הליכה בשדה מוקשים. אכן לא יכולנו להרשות לעצמנו "לפספס" מוקש: קיר של מים בגובה של בית עלול היה לפרק את הקיאקי הפיברגלס שלנו. הגשם פסק פעם נוספת, הראות השתפרה. הרי המים היו מזניקים אותנו אל על ומהשהות הרגעית בפסגה יכולנו לראות את הים למרחק. שדה המוקשים נמשך לעומק ולא ראינו את קצהו. זה היה מפתיע כי שבירות גדולות לא אמורות להתרחש במים עמוקים. עצרנו כדי לבדוק שוב את המפות. נראה היה שנכנסנו לאזור הדלתא של נהר הזמבזי. הצבע החום והמודגש של המים היה לעדות נוספת לקרבתנו לנהר שמוציא כל שנה כמויות אדירות של סחף. הסתכלנו פעם נוספת על צבע המים ופתאם נגלה לנו הקשר בינו לבין שדה המוקשים האינסופי. סחף של חול במימדים כאלה היה צריך לבטח להחליק את המדרון של קרקעית הים. הבטנו שוב במפה ואכן עכשיו שמנו לב שהמרחק בין שני קווי עומק 20 ו 30 מטרים הוא כמעט עשרים קילומטרים. בכדי להגיע למים עמוקים מספיק בהם החתירה תהיה בטוחה עלינו להמשיך בשיטוט על הציר הממולכד עוד מספר שעות. נותר לנו מוצא אחד: לרדת לחוף מהר ככל האפשר. הצרה היחידה היתה שהדרך אל חוף המבטחים הובילה אותנו לרצועה של שבירות גלים ברוחב של מספר קילומטרים שלא היה שום מנוס ממנה. היתרון היחיד שלנו הפעם זה המהירות: הקיאק שגולש על הגב הגל מסוגל להגיע למהירות די מרשימה שאותה ניתן לעיתים לתרגם לתמרון. "בהצלחה לך, יובל!" "בהצלחה גם לך, מישה!" "אם אנו מאבדים אחד את השני בגלים אז ניפגש בכניסה לנהר ה Lilua." ראיתי את פניו של יובל: פנים רגועות ומחייכות של איש מנוסה. אבל המתח בפנים רוקד. זה ברור לשנינו. מי היה מאמין שיובל גילה את עולם הקיאקים רק לפני שנה ובעצם הוא טירון בתחום. הלוואי והייתי יכול לעזור לו בדרך כלשהי, אבל באותו רגע הדבר היחיד שיכולתי לעשות למען שנינו זה להגיע בבטחה אל החוף ולקוות שגם יובל יצליח לעשות זאת. הפנינו את הקיאקים והתחלנו לחתור לכיוון אליו נהרו נחשולי המים.

"הים יהיה די משעמם..." נזכרתי אני עם במירמור בעודי מנסה לברוח מקיר המים שמתרומם מאחוריי.

*    *    *

ישבנו בפאב בתל אביב.

"מבחינה תרבותית זה אמור להיות טיול מרתק. אולם הים צפוי להיות די משעמם במקרה שלך זה דווקא יכול להוות יתרון. בכל זאת זהו מסע הקיאקים הראשון שלך. אז אתה בא למוזמביק?"

אינני זקוק למאמצים רבים כדי לשכנע את יובל להצטרף. ברגע שהוא מריח הרפתקה ניצוץ עליז נדלק בעיניו השחורות. אני אוהב אנשים שנושאים איתם את הסקרנות הילדותית דרך כל חייהם, אלה שזורמים ולא שואלים שאלות רבות מדי ואינם מתכננים הכל מראש, אלה שמוכנים לקחת פסק זמן ארוך מעבודתם וממשפחותיהם למען מסע אל הלא נודע. יובל הוא בדיוק כזה.

כל מסע מביא איתו הפתעות. כולנו רוצים אותן. הרי זו הסיבה העיקרית שבגללה אנו יוצאים לגלות ארצות, הלא כן? במוזמביק המתינו לנו הפתעות כל יום. כל הטיול דמה לקונצרט ג'אז משובח כאשר האלתורים הווירטואוזיים ביותר בוצעו על ידי הים. אולם גם שאר חברי הלהקה לא פיגרו הרבה מאחורה. תכננו כל כך מעט. פשוט זרמנו בעודנו זוכרים שבאנו לכאן ללמוד ולכן כל חוויה בין אם היא נעימה יותר או נעימה פחות תמיד מבורכת. יום היה יכול להיות לא מוצלח רק אם הוא דמה לאחד הימים שלפניו. אולם זה קרה לעיתים מאד רחוקות, וודאי לא באותם הימים כאשר היינו קרובים לתחנת משטרה ימית, או בשמה המקומי: Maritima.

Chinde. עיירה זו ממוקמת על אי שצורתו כצורת משולש כאשר צלע אחד פונה אל האוקיינוס הודי בעוד שתי הצלעות הנוספות נוצרו על ידי תעלות הדלתה של זמבזי שניתקו את המקום משאר היבשת. הקשר היחיד של העיירה עם שאר העולם נעשה דרך המעבורת שאמורה לפעול בעונה היבשה. אך למרות שהגענו למוזמביק הרבה אחרי תום גשמי המונסון המעבורת עמדה דום כבר שלושה חודשים. היא היתה מקולקלת. בתוך הנמל הילדים היו מקפצים ומשחקים בין השלדים של ספינות חלודות ישנות. ספרנו כתריסר שלדים כאלה בכל הגדלים. מאתים מטרים אחרי התחלף לו בית העלמין של אניות בבית הקברות של דקלי קוקוס: עצים ענקיים שנתלשו מהאדמה שכבו על החוף החולי. לפני מספר שנים פגעה בעיירה סופה טרופית עוצמתית והשאירה סימנים שעוד לא נמחקו. אך כרגע שום דבר לא שבר את שלוותה של Chinde. רחובותיה -  נקיות וירוקות. ירוקות עד כדי כך שהיא דמתה יותר לפארק שבתוכו הסתתרו בתים. בעיות איכות הסביבה שכל כך מדאיגות אותנו בימים אלה נפתרו Chinde לחלוטין. לא היה צורך למחזר בקבוקי פלסטיק כי הם לא נמכרו באף חנות. לא היה צורך להתמודד עם עשן הרכבים כי בכל העיירה שמנתה כ 80.000 תושבים היו רק ארבע מכוניות, מתוכן שתיים – באופן לא מפתיע – שייכות למשטרה. גם זיהום תעשייתי לא עמד על הפרק. המפעל היחיד שזיקק פעם סוכר ונתן פרנסה לתושבים בסביבה סגר את שעריו לפני שנים רבות.

על החוף המתינו לנו תושבי המוזמביק המופלאים והטובים שאותם כבר הספקנו להכיר בימים שלפני כן. אך הפעם היה גם משהו חדש שלא פגשנו עד כה: תחנת משטרה ימית. יובל הסתובב לו אי שם בעיירה כאשר קצין משטרה הופיע לפתע לפני האוהל שלי. הוא ביקש לאסוף דרכון ולהתלוות אליו. הקצין היה שמנמן ודי הופתעתי מכך שכן עד כה לא פגשתי תושב מקומי בעל כרס. זאת ועוד: הוא דיבר אנגלית! זה היה באמת יוצא דופן. הוא לקח אותי לבניין קולוניאלי ישן מהמועטים שבעיירה שהיה עשוי מבטון ולא מבמבוק או בוץ. הבניין היה צבועה פעם בצבע צהוב, אך חציו כבר הספיק להתקלף. עוגן ימי אדום קישט את החזית, מעליו הופיעה הכיתוב בפורטוגזית “Delegação Maritima de Chinde”. חייל נוסף המתין לנו בפנים.

הקצין היה מאד מנומס. הוא שאל שאלות על הטיול שלנו, סיפר על תולדות המקום. הוא היה סקרן וידידותי. הוא בדק את הדרכון שלי ולבסוף ביקש לראות את רישיונות הקיאק. "מה זאת אומרת רישיון הקיאק?" שאלתי מופתע. "המסמכים של הקיאק, רישיון השייט שלו." "אתה בטח צוחק. אין לנו שום רישיונות לקיאק." אבל הקצין היה רציני בדיוק כמו חברו החייל. הוא הסביר בסבלנות שלפי החוק המוזמביקי כל כלי שייט בלי יוצא מין הכלל חייב ברישיון. שייט ללא רישיון גם אם מדובר בקיאק או בחסקה הוא עבירה על חוקי המדינה. למזלנו הוא יכול להנפיק את הרישיון במקום. זה יעלה לנו 1600 מטיקלים – כ 160 ₪.

ייתכן ולחלקנו הסכום הנ"ל ייראה סביר אך חשוב לזכור שרוב תושבי מוזמביק מתקיימים מפחות מדולר אחד ליום, לכן במושגים המקומיים האגרה הזו נחשבת לגדולה מאד. ריח רע נדף מהסיפור על הרישיון לקיאק אך הקצין עשה מאמצים לפזר את חששותיי: הוא הוציא ספר עב כרס עם פירוט כל התקנות של כלי השייט במוזמביק. ליד סעיפים רבים היה נקוב סכום. "יש לכם מזל שהקיאקים שלכם קצרים משישה מטרים אחרת הייתם משלמים הרבה יותר", אמר הקצין ולהוכחה הצביע על שורה בתוך הספר. שם אכן הופיע תעריף כפול. הספר היה כולו בפורטוגזית ובאותה עת כל משפט שלא הכיל מילים "שלום", "רוצה" ו "תרנגול גדול" היה בגדר תעלומה בשבילי. הרמתי ידיים, רק ביקשתי חשבונית. האישור שהונפק נראה משכנע: טופס רשמי, עם חותמת גדולה ופירוט התשלום. "הרישיון יהיה תקף עד סוף הטיול שלכם," הבטיח הקצין. אפילו הודיתי לו... עבר שבוע ובתחנת המשטרה הימית של העיירה הבאה הנמצאת כ 250 ק"מ מ Chinde הוסבר לנו כי החשבונית שקיבלנו מזוייפת והתשלום נגבה מאיתנו שלא כחוק.

הודות למשטרה הימית חווינו הרפתקאות מדליקות ומצחיקות בכל עיירת חוף גדולה שביקרנו בה. היו קצינים מעטים שהתעלמו מאיתנו, היו כאלה שעזרו, היו גם אלה שניסו לרמות אבל ה "grade boss" של עיירת Angoche נתן ללא ספק את ההצגה הגדולה מכולם.

וילאנקולו (Vilanculo), שכן זה היה שמו, פגש אותנו ליד הרציף הימי של תחנת המשטרה. הוא גילה יחס חם וידידותי והציע אפילו שאחד מחייליו יתלווה אלינו על מנת להראות לנו את העיירה – הצעה שקיבלנו בשמחה. לאחר סיבוב רגלי קצר הודנו לחייל ושחררנו אותו. מה גדולה היתה הפתעתנו כאשר החייל סירב לעזוב. הוא הסביר שניתנה לו פקודה ללוות אותנו לכל מקום למען נוחיותנו ובטחוננו. צחקנו והודנו לו פעם נוספת תוך כדי הסבר שאנו מרגישים לגמרי בטוחים בעיירה השקטה והמקסימה ואינו צריך לדאוג לנו. "אנו פשוט רוצים לטייל קצת לבד." אך החייל התעקש שכל עוד מפקדו לא מבטל את הפקודה הוא ימשיך ללוותנו בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. "דרך אגב, grande boss מזמין אתכם לארוחה במסעדה," הוסיף החייל.

פגשנו את וילנקולו במסעדה. הוא הגיע לשם עם הנהג במכונית השרד שלו. "ממשלת מוזמביק מזמינה אתכם," הכריז וילנקולו בחגיגיות. איכשהו לא יובל ולא אני לא כל כך התרשמנו מחשיבותם של שני קיאקיסטים מישראל –מסריחים ולא מגולחים – עבור ממשלת מוזמביק. אבל הרחנו עוד הרפתקה בדרך ובלי לשאול שאלות מיותרות נענינו להזמנת האורח. במשך הארוחה וילנקולו גילה סקרנות יוצאת דופן. הוא התעניין מאד במוצא הישראלי שלנו והתלהב במיוחד מעיר הולדתי - מוסקבה. "האם ביקרת ברוסיה?" שאלתי אותו מתוך נימוס. הקצין חשב מספר שניות ולבסוף נד בראשו. הייתי ממש מופתע. רוסיה אף פעם לא היתה יעד תיירות פופולרי ביחוד עבור תושבי מוזמביק שבדרך כלל אינם יכולים להרשות לעצמם טיול למדינה שכנה באוטובוס שלא לדבר על טיסה ליעד מרוחק. "כמה זמן בילית ברוסיה?" היתה שאלתי הבאה. "שבע שנים," ענה וילנקולו. "אם כך, הינך וודאי דובר רוסית!" "דה." עברנו מפורטוגזית קלוקלת לרוסית שוטפת. אין ספק שלנהל שיחה ברוסית עם תושב שחור עור באמצע עיירה נידחת במוזמביק היה הזוי למדי.

בריה"מ ומוזמביק היו פעם בנות ברית. רק עם התפרקותה של המעצמה האדומה דרכיהן החלו להיפרד. וילנקולו למד באקדמיה הצבאית הימית שבלנינגרד. חייתי ברוסיה מספיק שנים בשביל להבין מייד את המשמעות האמיתית של אותם הלימודים: grande boss שלנו היה בצעירות שליח הק.ג.ב. במדינתו. עכשיו רק התחלתי לקשר את הקריירה המפוארת של וילנקולו עם נוכחותו של החייל שנצווה ללוות אותנו.

"אנו לא זקוקים יותר לליווי החייל. תודה רבה!" אמרתי.
"אל דאגה, זה חלק מהכנסת האורחים שלנו," ענה לי וילנקולו.
"אנו מעריכים מאד את מאמצי האירוח, אבל היינו מעדיפים לטייל לבד."
"נוכחותו של חייל לא תגביל אתכם בשום אופן, הוא פשוט יהיה לצדכם."
"בשביל מה? האם אנו צריכים לדאוג מפשיעה בעיירה?"
"לא! בשום אופן לא! אבל עדיף שבכל זאת הוא יהיה לידכם." וילנקולו הוריד קצת את הקול: "אתה הרי נולדת בבריה"מ, אתה וודאי יודע למה אני מתכוון..."

אכן ידעתי מצויין. זכרתי היטב את המנטליות הפרנואידית הסובייטית שראתה בכל תייר זר מרגל בפוטנציה. אכן נהוג היה להצמיד לאותו תייר "עוזר" שהיה דואג לסייע ביום ולדווח בלילה.

"לא משנה מה הסיבה: אנו לא רוצים את החייל יותר! שיעזוב אותנו כבר!" אמר יובל נחרצות.

וילנקולו התלבט מספר רגעים. "בסדר, אתם תוכלו לטייל לבד."

שמחנו שהצלחנו להיפטר מהחייל אך שמחתנו לא נמשכה הרבה זמן. עם סיום הארוחה החלטנו לשוטט לנו ברחובות העיירה. הטיול היה שלו רק שאותה מכונית השרד המוכרת חלפה לידנו מספר פעמים, וכשהסתובבנו פעם אחורה ראינו פתאם את החייל ממהר לתפוס מחסה מעבר לפינה. עבורי זה היה מאין מסע משעשע בזמן אל הילדות קומוניסטית. לבסוף נכנסנו לבית קפה קטן ליד השוק והזמנו כוס תה. לא חלפו להן עשר דקות ולגמרי במקרה נכנס למסעדה grande boss מלווה בחייל. הפעם ממשלת מוזמביק הזמינה אותנו לשתי בירות. ישבנו לנו סביב שולחן, מנהלים שיחה נינוחה ברוסית-פורטוגזית ואז ללא אזהרה מוקדמת וילנקולו שאל: "אז איפה אתם מסתירים את כלי הנשק?" אני התחלתי להשתעל מהבירה שנכנסה לי לוושט. יובל התגלגל מצחוק. "אנו ניאלץ לערוך סריקה של הקיאקים שלכם," אמר הקצין.

נראה שוילנקולו - החמוש במוטו הסובייטי "חשדהו וכבדהו" -  התבלבל בינינו לבין אותה קבוצת הטניסאים מדובאי. אך עם שני קיאקים ימיים באורך 5.30 מטר כל אחד התוכניות הרצחניות שלנו היו מוגבלות למדי. קצין הק.ג.ב. לשעבר היה ממשיך לחיות בעידן ברז'נב תוך התעלמות מהעובדה שהמולדתו השניה בגדה כבר מזמן באידאלים הקומוניסטיים ואפילו שמה של עיר לנינגרד שונה לסנט פטרבורג. לרגע הרגשתי רחמים כלפיו אבל הם התנדפו במהרה, שכן למרות העובדה שוילנקולו בילה את שנותיו היפות למימי הים הבאלטי הוא שלט היטב גם באומנות הסחיטה המקומית – מסורת שמאחדת את רוב רשויות מוזמביק שפגשנו. היה זה מסקרן למדי לראות איך מסחטת הכסף נכנסת לפעולה.

קודם כל וילנקולו ביקש לראות את דרכונינו ולאחר בדיקה הכריז בסיפוק שחותמת כלשהי חסרה שם. הוא הסביר שעלינו להתלוות אליו לבירור לעיר Nampula הנמצאת במרחק של ארבעה שעות נסיעה. בשלב זה התייר המצוי היה נלחץ, מגלה סימני אי נוחות ומסיים את הסיפור עם תשלום "קנס" על מנת להסדיר את העניינים במקום. אך וילנקולו המסכן לא תיאר לעצמו שמולו יושבים שני ליצנים שמחפשים בנרות הרפתקאות מסוג זה. יובל ואני הגבנו מייד: "מצויין! עדיין לא ביקרנו ב Nampula! יאללה, בוא ניסע עכשיו! אבל כשנגיע לשם נהיה וודאי רעבים עוד פעם. ממשלת מוזמביק תיאלץ להזמין אותנה לארוחה נוספת." קצין הק.ג.ב. הממולח נראה נבוך ומובס. הוא שחרר אותנו במהירות.

אבל חניכי האקדמיה הימית בעיר של לינין אינם מוותרים בקלות. ביום שבו תכננו לעזוב את העיירה נקראנו שוב לתחנת המשטרה ימית. הפעם זה היה סגנו של וילנקולו. הוא חיכה לנו במשרדו כששני חיילים ליוו אותנו לחדרו. הוא היה מאד נדיב ודיבר אנגלית מצויינת. ניסיון העבר לימד אותנו כי אלה הם סימנים לא מעודדים. היינו רק סקרניים האם הקצין ימציא תירוץ חדש ומקורי כדי לבקש שוחד. לעכזבתנו הרבה נתבקשנו להציג את אותו "רישיון הקיאק". מיותר לציין ש"הרישיון" שקיבלנו ב Chinde לא היה תקף. היה עלינו להנפיק רישיון חדש. רק שהפעם התעריף המריא ל 600 דולרים. נראה שהסכום היה אמור לכסות את עלות הארוחות והבירות שהוזמנו ע"י וילנקולו וגם להשאיר לו ולעוזריו קצת דמי כיס. טקס "הנפקת הרישיון" שהיה קוריוז משעשע בהתחלה החל להפוך עתה למטרד שגרתי.

החלטנו לשים לזה סוף. יובל אמר: "לא נשלם אגורה!" "אם כך," ענה הקצין, "אנו ניאלץ לסור אל תחנת משטרה שבה..." הוא לא הספיק לסיים את המשפט. שיסעתי אותו די בגסות. "תקשיב," אמרתי, "אנו יכולים לסור לכל מקום שתרצו. אך כדאי שתדעו דבר אחד: המסע שלנו ממומן ע"י חברות בינלאומיות גדולות. אמצעי התקשורת בעולם עוקבים מקרוב אחר ההתקדמות שלנו. עדכונים שוטפים מתפרסמים בעיתונים ובאינטרנט. בכל פעם שאתם גוררים אותנו לתחנת משטרה ודורשים תשלום כזה או אחר דיווח מדוייק על ההטרדה מופיע מייד בחדשות. עכשיו תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: “Do you still want to mess with us?”

ברור שכל הסיפור על אמצעי התקשורת והספונסרים החזקים היה בלוף מתחילתו עד סופו. אכן היה לנו בלוג באינטרנט שחברתי עדכנה. היו אפילו מספר חברות שסיפקו לנו ציוד ימי על חשבונם. אבל בין זה לבין דיווחי זמן אמת בערוצי תקשורת מובילים – המרחק היה גדול. אבל לא פחדתי לשקר. בהיכרנו את מוזמביק – מדינה עניה המנסה לשווא למשוך אליה תיירים – זה נראה הימור מוצלח.

בחדר הסתרר שקט למספר רגעים. אחר כך הקצין תרגם את דבריי לחיילים שהיו בחדר. מייד אחרי זה הוא קם ולחץ בחמימות את ידינו תוך כדי איחולים להמשך טיול מהנה. החיילים ליוו אותנו עד לקיאקים. "הכל בסדר? אין בעיות?" הם שאלו אותנו מספר פעמים וחיוך רחב וקצת מתוח מרוח על פניהם.

*    *    *

ללא ספק אלמלא “Maritima” הטיול שלנו היה מאבד חלק ניכר חוויותיו המצחיקות. אך הרפתקאות משעשעות, ככל שיהיו, לא הפכו לגולת הכותרת של המסע שלנו. שכן היה משהו חשוב הרבה יותר מקצין הק.ג.ב בדימוס וחבריו המושחטים. היו אלה אנשי מוזמביק הפשוטים- טובי הלב, עניים ברכוש אך עשירים בשמחה עם גישה כל כך יחודית לחיים. איך אוכל להסביר זאת בדיוק? אספר עוד סיפור על איך חתרנו בתוך הדלתא של נהר הזמבזי המפורסם: מנסים למצוא את דרכנו בתוך מבוך של תעלות אינספור. חתרנו שם שלושתנו: יובל, אני ובחור מקומי בקאנו העץ שלו שאותו גררתי עם החבל.

זה היה אותו האיש שלקח אותנו לרופא יום לפני כן. אמצע שום מקום. כדי להגיע לכפר של הרופא חתרנו בקאנו ולאחר מכן צעדנו ברגל. הלכנו דרך הג'ונגל, עברנו שדות בוץ, חצינו ביצות בהן המים הגיעו עד המותן. כל זאת בחיפזון גדול: יובל הרגיש ממש רע. לפני מספר ימים הוא הפסיק לאכול כליל, עתה חווה כאבים עזים. חשדנו שיש לו חסימת מעיים, אך לא היינו בטוחים בכך. עוד יומיים היינו אמורים להגיע לעיירה די גדולה, שם – לפי טענת המקומיים – יש בית חולים. אך המצב הרפואי של יובל לא סבל דיחוי. האיש שהוביל אותנו לרופא היה אחד משני האנשים היחידים שפגשנו באותו יום. שני הדייגים ישבו על גדת הנהר תחת כיסוי ניילון קטן ממתינים שהגשם ייפסק. נחתנו לידם.

לאחר מספר שעות הגענו סוף סוף לכפר שבו היה אמור להיות רופא. תושבים מקומיים התקבצו סביבנו: פנים טובות וחייכניות, מוכנים לעזור בכל דבר. אולם הרופא לא היה בכפר. מסתבר שהוא מגיע לכפר פעם בשלושה שבועות, וזה לא היה היום שלנו. בזמן העדרו החליף אותו המורה של בית הספר (ישנו בדיוק אחד כזה). הוא הביא לנו שלושה סוגים של כדורים בשקיות ניילון זעירות. אלה היו כל התרופות של אותו הכפר. שלושה סוגי כדורים נגד כל המחלות שבנמצא. המורה הושיט לנו את השקיות בחיוך תוך שהוא מבטיח שהכדורים ממש עוזרים. האם הם מטפלים בכלל בבעיה שהיתה אצל יובל? למורה לא היתה תשובה אבל הוא רצה מאד שניקח לפחות קצת מתרופות הפלא. ללא תשלום כמובן. לקחנו מספר כדורים בלתי מזוהים, הודינו בחום לאנשי הכפר ופנינו אחורה. החזרה היתה בחושך מוחלט: אותו הדייג הוביל אותנו דרך ביצות, שדות בוץ, ג'ונגל ולבסוף נהר שבו חתרנו הקאנו לאור כוכבים.

למחרת יובל הרגיש קצת יותר טוב ורצינו להמשיך. הבעיה היחידה היתה שלא היה ברור כל כך לאן. מפות סובייטיות ישנות שהורדנו בחינם מהאינטרנט לפני הטיול היו די מזעזעות. ייתכן והן הציגו היטב את היבשה – לא בדקנו זאת – אך הנהרות וקו החוף היו מסומנים בצורה מרושלת ביותר. הצבא הסובייטי היה מפורסם בזמנו בזכות הטנקים שלו הרבה יותר מהכוח הימי שלו. כרגע יכולנו לראות למה. נהר רחב שסומן על המפה היה לעיתים במציאות תעלה צרה המסתיימת עם מבוי סתום. מפרצים רחבים שנצבעו בצבע כחול מבטיח היו מכוסים ביערות המנגרובים ואף בג'ונגל. הסיכויים שלנו להגיע לעיירה עם בית החולים בהתבסס על המפות הללו היו קלושים. אותו הדייג שלקח אותנו לדוקטור הסכים להראות לנו את נתיב היציאה אל הנהר הגדול, משם הניווט היה כבר אמור להיות הרבה יותר פשוט. וככה חתרנו: יובל מקדימה, אחר כך אני, ואחריי המדריך שלנו בקאנו מעץ שאותו גררתי כדי ששלושתנו נתקדם מהר יותר. הקופים קפצו בין הענפים. "הקוף השחור - ממש טעים," הודה המלווה שלנו. שלוש שעות מאוחר יותר הגענו לנהר הגדול.

כאן דרכינו היו אמורות להיפרד: הדייג עשה את שלו. שלוש שעות חתירה בקאנו כדי להראות לנו את הדרך, ואחר כך חזרה של עוד שלוש שעות. כמעט חצי יום סיור אל הרופא דרך הביצות שהוא עשה אתנו יום לפני כן. הארוחה שהיה מוכן לחלוק איתנו: דג מלוח ושורש מאנדיוקה. זה האוכל היחיד שהיה לו. הוא לא ביקש אגורה, וכשיובל פתח את אחד מתאי האחסון של הקיאק והוציא משם ארנק הוא היה מופתע. מופתע ואסיר תודה. זו היתה מוזמביק האמיתית, הארץ שהתאהבנו בה.

את הטעימה הראשונה ממנה קיבלנו כבר ביום הראשון של הטיול. חוויה ממש מוזרה. בכפר שבו נחתנו היו עשרות חושות מבמבוק בנויות הישר על החול. מראה ממש דומה לחושות של הבדואים בחופי סיני. לא היתה לכפר דרך גישה וגם לא אספקה מסודרת של מים. לא היתה מערכת ביוב וגם לא היה חשמל למעט גנרטור קטן אשר הפעיל... את מערכת ההגברה של באר ריקודים! כן, כן, באר אשר היה ממקום בחושה המרכזית בכפר. השילוב הביזארי בין עוני מחפיר לבזבוז כל כך בולט של משאב חיוני וחשוב זעק לשמים. שאלתי את עצמי: לו הכפר היה מאוכלס בבני תרבות המערב איזה שימוש הם היו מוציאים לגנרטור היחיד הזה? הם וודאי היו מפעילים אותו למען תהליך יצור כלשהו: הרמה, חיתוך, תפירה, טחינה, קידוח וכו'. במילים אחרות האירופאים היו משתמשים במשאב בשביל להשיג רמת שגשוג גבוהה יותר, בעוד שתושבי הכפר המוזמביקי בזבזו אותו למען שמחה רגעית חולפת. אך האם זה באמת היה בזבוז? אינני בטוח יותר.

ככל שהתעמקנו במוזמביק כך הכרנו טוב יותר את תושביה ודרך חייהם. מוזמביק היא אחת המדינות העניות בעולם. תוחלת החיים הממוצעת אינה מגיעה לארבעים שנים. המחוז בו טיילנו היה העני ביותר במדינה. הכפריים הפשוטים לבשו לרוב בגדים ישנים בלויים וקרועיים. לפעמים ממש סמרטוטים. הם היו עניים מכדי להרשות לעצמם לאכול בשר. בכפרים מסויימים לא היה אפילו אורז או קמח חיטה. במקומות היותר מבוססים התושבים העשירים החזיקו תרנגולות להטלת ביצים. לפעמים היינו קונים תרנגולת אחת ומבקשים מבעל המקום לבשלה. לאחר סיום הארוחה הצלחות שלנו - מלאי עצמות עוף - היו נאספות ואחר כך כל בני המשפחה היו מתקבצים סביבם ואוכלים את השאריות. זה קרה כל פעם שאכלנו עוף. בלי יוצא מין הכלל...

זה וודאי נשמע מדכא, אך במציאות זה הורגש אחרת לגמרי. אנשים אלו היו תמיד מחייכים ומספרים בדיחות גם בזמן שהם אכלו את שאריות האוכל שלנו. הם צחקו על שני הלבנים המשוגעים שחותרים להם בשתי סירות מוזרות בתוך האוקיינוס הגדול. הם נתנו לנו המון אהבה, ואנחנו החזרנו להם אותה. הם לא קיבצו נדבות. הם לא נגעו בחפצים שלנו למרות שלעיתים היינו משאירים את הקיאקים מלאים בציוד על החוף והולכים לבקר באיזה כפר מרוחק. הם שאלו אינספור שאלות, הם היו כל כך סקרנים. הם עזבו את מלאכתם והתקבצו סביבנו שעות רק כי זה נראה להם מעניין. ניהלנו שיחות ארוכות. אני זוכר, למשל, מספר דיונים מלומדים אודות טכניקת החתירה הנכונה. העובדה שכולנו נכנסנו לאותו הים, אנחנו – בקיאקים, הם – בקאנו, יצרה קרבה מיוחדת בינינו.

לא, הם לא נראו מדוכאים כלל וכלל. כמעט כל פריט ציוד שלנו היה הופך תושב מקומי לאדם עשיר בכפרו: שעון יד, זוג של סנדלים טובים, שק שינה. לנו היה כל זה וגם הרבה מעבר ועדיין איכשהו הכפריים הללו נראו מאושרים יותר מאיתנו! במעט הכסף שהיה להם הם קנו טרנזיסטורים קטנים שאיתם היו הולכים לכל מקום רוקדים לצלילי מוסיקת Marrabenta הנפלאה והעליזה שבקעה מהרמקול הזעיר. במרבית הימים הם לא היו מסוגלים להיכנס לים עם הסירות הפתוחות כי הגלים היו גבוהים מדי.

"האם יצאתם לדוג היום?" היינו שואלים את הדייגים על החוף.
"לא. היתה רוח דרומית. היא מעלה גלים גדולים. אנחנו לא יוצאים לים כשיש רוחות דרומיות."
"האם תדוגו מחר?"
"בוודאי!"

אך גם למחרת נשבו רוחות דרומיות והדייגים היו נשארים מקורקעים על חוף. האמת היא שכיוון הרוחות ממש לא הפתיעו אותנו. לפני הסטטיסטיקה הרשמית ביוני-יולי נושבות כמעט תמיד רוחות דרומיות. אך עובדה זו לא הפריעה לדייגים להפגין אופטימיות תמידית. הם לא תכננו הרבה, לא התעניינו בסטטיסטיקות, הם חיו את הרגע. בימים שלא היו מסוגלים לצאת לדייג הם העבירו את זמנם באופן פורה ביותר: שיחקו כדורגל, דמקה ומנקלה. הם התמקצעו במשחקים הללו בצורה יוצאת דופן. פעם יובל ואני ניסינו לשחק דמקה נגד דייג מקומי. התבוסה היתה מוחלטת: אני הפסדתי את כל חמשת המשחקים, יובל הצליח להוציא תיקו אחד.

אחרי שבועיים של חתירה הגענו ל Pebane – עוד עיירת חוף במחוז זמבזיה. שם למרבה הפליאה פגשנו את האדם הלא-שחור הראשון. הוא שיחק בהתלהבות רבה כדורגל עם התושבים המקומיים. שמו היה Qin, מוצאו בסין. הוא הגיע למוזמביק מטעם חברת מכרות. הוא אמר לי:

"התפקיד שלי הוא לאתר אוצרות טבע באדמה. אבל איני בטוח שאני בכלל רוצה למצוא משהו. ברגע שנמצא מינרלים החיים של המקומיים ישתנו. למה לקלקל את האושר שלהם?"

*    *    *

אני מניח על השולחן את המזכרות שהבאתי מהטיול: ריקוד וצחוק, טוב לב וכנות, משחק וסקרנות והחשובה מכולן: חיי הרגע. אני מתבונן באוסף הקטן שלי ונזכר בשורות:

"כשהילד היה ילד,
הוא לא ידע שהוא ילד,
הכל היה מלא רגש,
וכל הנשמות היו אחת..."